ערב גשום ותקלת חשמל: שותפת דירה מפחדת מחושך

אני זוכר את הערב הזה כאילו זה היה אתמול. ישבתי בסלון עם הלפטופ על הברכיים, מנסה לסיים דוח לעבודה, כשמחוץ לחלון התפרצה סופה. הגשם הלם בחלונות כמו אצבעות תופים משוגעות, ובזקים האירו את החדר כל כמה שניות. חשבתי שאני לבד בדירה, עד ששמעתי את דלת הכניסה נפתחת בטריקה. זו הייתה אולה, שותפת הדירה שלי כבר חצי שנה. היא הייתה בת עשרים ושתיים, למדה גרפיקה בפוליטכניקה, והחיוך שלה יכול להאיר את כל היום. שיער חום ארוך, גזרה רזה ועיניים ירוקות שהיו תמיד נראות לי מסתוריות.

– שלום, קובה! – קראה, זורקת את המעיל הרטוב. – איזה גשם בדרך!

– היי, אולה. את נראית כמו תרנגולת רטובה – התלוצצתי, מרים את המבט.

היא צחקה, אבל בקולה היה משהו עצבני. באותו רגע רעם נשמע, והאורות כבו. כל הדירה שקעה בחושך מוחלט. הלב שלי קפץ, אבל התאפקתי מהר. אולה צעקה בקול רם והתנפלה לכיווני.

– אלוהים, קובה! כבה את זה! – צעקה, אוחזת בזרועי. ידה הייתה קרה ורועדת.

– תירגעי, זו תקלת חשמל. הסופה בטח פגעה בקווים – אמרתי מרגיע, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שלי עם משהו כזה בדירה הזאת.

ישבנו ככה כמה דקות בשקט, מופרע רק על ידי רעמים מרוחקים. הרגשתי את הקרבה שלה – היא הסכימה מגשם ובושם מתוק כלשהו. באמת הופתעתי כמה היא מפחדת. אולה תמיד נראתה לי כל כך בטוחה בעצמה, חגיגייה שמספרת על הכיבושים שלה באוניברסיטה. ועכשיו היא רעדה כמו עלה.

– אני שונאת חושך – לחשה, מתקרבת עוד יותר. – מילדות. סיוטים, אתה יודע...

– טוב, נחכה עד שהחשמל יחזור. או שאדליק נרות – הצעתי, קם בזהירות.

מצאתי במטבח נרות רזרבה ומגשים. הדלקתי אחד, שמתי על השולחן. האור החלש זרק צללים ארוכים על הקירות. אולה ישבה מקופלת על הספה, מחבקת את הברכיים. החולצה הרטובה שלה נדבקה לגוף, מדגישה את עקומות החזה. בפעם הראשונה הרגשתי את הדם זורם לי מהר יותר בוורידים. לא הייתי אמור לחשוב ככה על שותפת דירה, אבל המצב הזה...

– ספר לי משהו – ביקשה. – כדי לא לחשוב על זה.

התחלתי לספר אנקדוטות מהעבודה, על הנסיעה העסקית האחרונה שלי. היא צחקה בשקט, אבל עדיין החזיקה לי את היד. הגשם לא פסק, ואנחנו דיברנו שעות. גיליתי שההורים שלה התגרשו כשהייתה קטנה, ושמאז היא מפחדת מבדידות בחושך. זה גרם לה להיראות יותר אנושית, קרובה יותר. המתח גבר לאט, כמו הלחות באוויר לפני סופה.

לבסוף, אחרי שעה, החשמל לא חזר. אולה נאנחה.

– תישאר איתי הלילה, קובה. בבקשה. אני לא אוכל לישון לבד.

הנהנתי, מרגיש צמרמורת של התרגשות. שכבנו על הספה, מתחת לשמיכה אחת. הראש שלה נשען על הכתף שלי, ואני שאפתי את ריח השיער שלה. באמת לא ציפיתי למה שהלילה הזה יביא.

שכבנו ככה על הספה, עטופים בשמיכה אחת, והגשם עדיין הלם בגג. אולה התכרבלה בי חזק יותר, הנשימה שלה האיצה. הרגשתי את חומה דרך החולצה הדקה. באמת הופתעתי כמה הבחורה הבטוחה הזאת הופכת לישות חסרת ישע בחושך. אור הנרות כבה לאט, זורק זוהר חם על הפנים שלה.

– תודה שאתה כאן – מלמלה, מרימה את הראש. העיניים שלנו נפגשו. הן היו כל כך קרובות.

– אין בעיה. אנחנו שותפים לדירה, נכון? – עניתי, לוחש על הזרוע שלה.

העור שלה היה חלק כמו קטיפה. בפעם הראשונה נגעתי בה ככה, לא כמו חבר. צמרמורת עברה לי במותניים. המשכנו לדבר, על הכל ועל כלום. היא סיפרה על הבחור האחרון שלה, ששיקר לה, על כמה קשה לה לסמוך. אני חלקתי סיפורים מהעבר, על ערבים בודדים אחרי הפרידה מהחברה הקודמת.

– אתה יודע, קובה, תמיד אהבתי אותך – הודתה פתאום. – אתה כל כך... יציב.

– גם אני אותך. את כמו נשימה של אוויר צח בדירה הזאת – השבתי, והיד שלי ירדה למטה, אל המותניים שלה.

היא לא נסוגה. להיפך, היא קירבה את הירכיים. הרגשתי את החזה שלה עולה מהר. האווירה התעבתה, כאילו הסופה בחוץ הייתה מטאפורה למה שקרה בינינו. הדלקתי נר נוסף, אבל האור היה חלש. בחצי חושך השפתיים שלה נראו מלאות, מפתות.

– קר לי – לחשה, מחליקה את היד מתחת לחולצה שלי.

האצבעות שלה נגעו בבטן שלי, ואני רעדתי מהתרגשות. החזרתי את המחווה, פותח את הכפתור העליון של החולצה שלה. הבד נפתח, חושף תחרת חזייה. היא הייתה יפה, באמת יפה. נשקתי לה בעדינות בצוואר, והיא נאנקה בשקט.

– קובה... זה מרגיש טוב...

השפתיים שלנו סוף סוף נפגשו. הנשיקה הייתה רעבה, מלאה תשוקה מודחקת. הלשונות שלנו התפתלו, הידיים הסתובבו. הורדתי לה את החולצה, והיא לי את החולצה. העור שלה היה חם, למרות הקור בחדר. ליטפתי את החזה שלה דרך התחרה, והיא התפתלה תחת המגע שלי.

– אני רוצה להרגיש אותך – לחשה, מגעת אל החגורה שלי.

פתחה את המכנסיים, ואני את החצאית שלה. שכבנו עירומים מתחת לשמיכה, הגופים שלנו שזורים. זה לא היה פזיזות, זה היה מתח גובר, שנבנה חודשים של חיים משותפים. היא טעמה מלוח-מתוק, כמו גשם ותשוקה. שעות חלפו, ואנחנו גילינו זה את זה. בפעם הראשונה הרגשתי שזה משהו יותר מפנטזיה חולפת.

כשהשחר התחיל לאפור מחוץ לחלון, עדיין היינו שזורים על הספה. הסופה שככה, אבל התשוקה שלנו הגיעה לשיא. אולה הסתכלה עליי עם נצנוץ בעיניים, הגוף שלה נצץ מזיעה. באמת לא יכולתי להאמין שזה קורה – מחברה היא הפכה לאהובה.

– קח אותי, קובה. עכשיו – נאנקה, מפשקת את הירכיים.

נכנסתי אליה לאט, מרגיש איך החום שלה עוטף אותי. זה היה מושלם, צמוד ורטוב. זזנו בקצב הגשם, שכבר טפטף. הציפורניים שלה ננעצו בגבי, והנאנקים מילאו את החדר.

– כן... עמוק יותר! – קראה.

האצתי, והיא התפתלה מתחתיי. ליטפתי את הדגדגן שלה, והיא התפוצצה ראשונה – אורגזמה רעדה בגופה, צעקה בקול רם. זה דחף אותי לקצה. נסוגתי ברגע האחרון, מסיים על הבטן שלה.

שכבנו מתנשפים, מתכרבלים. החשמל חזר פתאום, אבל לא קמנו. אולה חייכה בעצלות.

– זה היה מדהים. תמיד פחדתי מחושך, אבל איתך... זה היה הדבר הכי טוב שיכול לקרות.

– גם לי – הודיתי, מנשק אותה.

בלילה הזה היחסים שלנו השתנו לנצח. נהיינו זוג, והזיכרון של הלילה הגשום הזה הפך לסוד שלנו. בפעם הראשונה הרגשתי קרבה אמיתית.